את היית זאת שכולם מקשיבים לה בחבר'ה. תמיד החברה הטובה, תמיד אוזן קשבת. את ניהלת שיחות נפש אל תוך הלילה, מבינה, מכילה, תמיד נותנת עצה טובה. היית הפסיכולוגית של כולם וכולם תמיד באו אליך להתייעץ, לדבר, לשמוע את המילים החכמות. אז אף אחד לא הרים גבה שכשהגיע הזמן להרשם ללימודי נרשמת לתואר ראשון במדעי ההתנהגות, או בפסיכולוגיה. הרי את כל כך טובה בלהקשיב ולעזור לאנשים. ובכלל, יש לך יכולת אמפטית בכלל לא מהעולם הזה. ואת חייבת להיות מטפלת.

שנה א', התרגשות

ללמוד להיות סטודנטית זה לא דבר פשוט, מכללה או אוניברסיטה, פתאום הכיתות גדולות, הים עמוק וכן, יש המון המון דגים יחד איתך באקווריום הזה
יש פה עוד לפחות 200 או 300 אנשים אחרים שגם להם אמרו שהם פשוט חייבים אבל חייבים להיות מטפלים.

 הם כולם בלי יוצא מן הכלל היו הפסיכולוגים של החבר'ה. כולם אמפטיים. כולם יודעים להקשיב, לדבר, לתת עצה טובה, כולם חכמים, כולם הוציאו גבוה בפסיכומטרי.
וכולם, כולם רוצים לעשות תואר שני בקלינית ולהיות מטפלים ולהרוויח 400 ₪ לשעה.
השנה מתחילה, קורסים בסוציולוגיה, בסטטיסטיקה ושיטות מחקר, פסיכולוגיה קוגניטיבית, פיזיולוגית…
והציונים, הם הרי חייבים להיות מעל 85 לפחות כי אם לא אין סיכוי לתואר שני, ומבחן המתא"ם שהיום אולי נראה רחוק אבל גם הוא באופק. וממליצים ועבודות סמינריוניות ואיפה מתנדבים?
העתיד פתאום נראה רחוק ולא ברור. במיוחד כשאת שומעת מסביב שרק 5%-10% מתקבלים לקלינית.
ואחרי שמתקבלים? התמחות, של 4 שנים, אם מוצאים אחת בכלל, בשכר רעב.
החלום של "להיות פסיכולוגית" מקבל פתאום משמעות אמיתית, לעיתים כואבת, של העולם התחרותי והמאתגר שאנחנו חיים בו.
אז מה עושים? את מוותרת על החלום שלך? הרי את כל כך אוהבת להקשיב לאנשים ולעזור להם לפתור את הבעיות והכאבים שלהם…

ומצד שני, החברים שלך הלכו ללמוד מחשבים, או עריכת דין, או תעשייה וניהול, והם מתברגים להם תוך כדי לימודים לפעמים במשרות מתגמלות. את שומעת על שכר של 5 ספרות, ועל זה שאת לומדת "לימודי דשא" והתואר השני רחוק כל כך ולא מושג ושאולי הכל היה לשווא.

אז את מתחילה לחפש במודעות הדרושים והכל כמעט זה משאבי אנוש, או עוזרת אדמניסרטיבית, או לעבוד עם נוער בסיכון (אחלה מקצוע ד"א). אז מה עושים? אולי תואר שני בסוציולוגיה קלינית? זה הרי קל יותר להתקבל. או אולי פסיכולוגיה קוגניטיבית? אבל מחקר וסטטיסטיקה זה לא כל כך את, הרי את הומנית וזה ממש ריאלי. הלכת לזה גם כדי להתרחק ממספרים ונוסחאות.

האמת המרה היא שהחששות שלך מוצדקים. מרבית הבוגרים של מדעי ההתנהגות בפרט ומדעי החברה בכלל עומדים בסיום התואר מול שוקת שבורה ולא יודעים כיצד להמשיך ולאן לפנות.
אם עוד לא התרסק החלום שלך לפסיכולוגיה קלינית, לכי על זה, בכל הכוח. אני האחרון שיגיד לך לא.
אישית, הגעתי להיות ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית בלי בגרות ובלי פסיכומטרי. עשיתי את התואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה וכמו כולם, רציתי להיות מטפל.

אבל, במהלך הלימודים הבנתי שזה אולי לא מתאים לי, אולי מעניינת אותי נפש האדם בהיבט אחר קצת.
ואת יודעת מה, גם הכסף לא היה שם.
אבל זה מה שרציתי וזה מה שעשיתי, למרות כל הקשיים בדרך.
זה לא חייב להיות ככה.

את יכולה לסיים את התואר עם משכורת של 5 ספרות באחד המקצועות הנחשקים, המאתגרים והמעניינים בהייטק תוך כדי זה שאת עוזרת לאנשים לפתור את הכאבים שלהם

רגע, הייטק? מה קשור?
קשור. מאוד.

כשאומרים הייטק, המחשבה הטבעית של אנשים זה לכיוון של תוכניתנים, של מדעי המחשב, של מתמטיקה ברמה גבוהה, של הנדסה, אין מקום לאנשים הומניים שלמדו מדעי החברה במקצועות ההייטק הקרים והמנוכרים.

אז לא. ממש לא.
נכון שההיטק נשען על תכנות, אבל בתוכו יש גם אנשים שיוצרים אמנות לשמה, כמו עיצוב גרפי למשל.
יש גם כותבי קופי מאוד מוכשרים, ואנשי שיווק מעולים.
יש מנהלות מוצר מצויינות שמבינות איך לנהל אנשים ופרוייקטים מורכבים.
בנוסף, בשנים האחרונות נכנס מקצוע חדש ומרתק, קוראים לו "אפיון חוויית משתמש".
UX באנגלית, User Experience.