ד"ר עופר מונר | דצמבר 2018
אפיון היא משימה הדורשת להבין בני אדם.
אחד האתגרים הגדולים ביותר באפיון לבני אדם הנו העובדה הפשוטה שבעוד בני אדם דומים מאוד זה לזו בתהליכי התפיסה ועיבוד המידע הבסיסייים, הם יכולים להיות שונים מאוד מבחינה אישיותית, מוטיבציונית, ורגשית.
אנחנו כולנו דומים וכולנו שונים.
אז איך מאפיינים מוצר לכל כך הרבה אנשים שהם כל כך דומים וכל כך שונים?
לשם כך עלינו להבין אילו אלמנטים במערך האישיותי שלנו משפיעים על האופן בו אנו תופסים את העולם.
כאשר אנו באים לבחון את הגורמים המשפיעים על תפיסה חזותית, אחת השאלות החשובות היא:
האם הגירויים הנקלטים באמצעות מערכת התפיסה שלנו מגיעים ללוח חלק, זאת אומרת כי אנו תופסים אותם כפי שהם, או שאנו תופסים את הגירויים בסביבה שלנו על פי הציפיות שלנו, המוטיבציה שלנו, האישיות הפרטית של כל אחד מאיתנו או אולי אפילו הבדלי תרבות בנינו תורמים לאופן בו נתפוס את המציאות?
אם כל הגירויים נתפסים על פי חוקים קבועים, אז כל בני האדם חווים חויות תפיסתיות באופן דומה, מאחר שכל מערכות החושים שלנו דומות זו לזו ופועלים עלינו אותם החוקים הפיזיקאליים והפיזיולוגים. אבל, יש גם מצב שהתפיסות האלו, בתוך החוקים ומערכות התפיסה, נתונות גם להשפעות בהתאם לציפיות, מניעים ותכונות אישיות.
הגורם הראשון שעליו אני רוצה להרחיב הוא המערך התפיסתי, למעשה הציפיה שלנו מעולם סביבנו.
מערך יכול להיות גלוי או סמוי, אך הדבר אינו משנה את השפעתו. המונח היכר – נוגע לזיהויו של גירוי המוצג בפועל לפני התופס.
בניסוי שנעשה ע"י Chapman, 1932 המנסה לענות על השאלה האם אנו מכירים גירויים בהתאם לאופי המערך התפיסתי שנוצר במערכת הקוגניטיבית, הוצגו קלפים שעליהם הודפסו אותיות. הקלפים היו שונים במספר האותיות שהוצגו עליהם, זהות האותיות והסידור המרחבי שלהן. הקלפים הוצגו בתנאי תאורה ומשך הצגה שלא אפשרו היכר מושלם של שלושת המימדים (מספר, זהות וסידור מרחבי).
ההוראות לנבדקים היו לשים לב לאחד משלושה מימדים: מספר האותיות, זהות האותיות ומיקום האותיות.
לחלק מהנבדקים ניתנו הוראות לפני הצגת הקלפים ולחלק אחרי שהקלפים כבר הוצגו. ההוראות יצרו אצל הנבדקים מערך תפיסיתי ומערך זה למעשה היה מכוון לקלוט סוג מסוים של גרייה (מספר, זהות ומיקום).
התוצאות הראו שהיו פחות שגיאות בהיכר כאשר הוראות ניתנו לפני הצגת הקלפים לעומת אחרי הצגתם. במצב שבו ניתנו הוראות אחרי ההצגה נוצר מערך תפיסתי בודד שכן הנבדקים ידעו לאחר האימון הראשון כי יצטרכו לדווח על אחד הממדים לאחר ההצגה הבאה. ההבדלים בין הקבוצות אינו בהימצאותו של המערך התפיסתי, שכן לאחר הצגה בודדת, שתי הקבוצות מייצרות מערך תפיסתי, אלא בסוג המערך.
מערך בודד הוא המוכנות לתפוס סוג מסוים ויחיד של גרייה, מערך מורכב הוא מוכנות לתפוס סוג אחד של גירויים מבין כמה אפשרים בלא לדעת מראש מהו הסוג שיש לתפוס.
כיצד ידע זה מותמר לאפיון חוויית משתמש?
בגדול, אנו יכולים ליצור אצל המשתמשים שלנו מערכים תפיסתיים מוכווני גירוי מסוים אם אנחנו רוצים לעשות כן. למשל, חזרה מספקת על אייקון מסוים תייצר אצל המשתמשים שלנו מוכרות גבוהה, גם אם לפני כן הם לא נחשפו לאנלוגיה בכלל. למשל סימן ה WiFi, שהיה אלמוני לחלוטין עד לפני מספר שנים וחזרה מספקת עליו הפכה אותו לבן בית אצל כולנו.
בנוסף, בכך שנבקש את תשומת הלב של המשתמשים לדבר מסוים לפני שנציג אותו, נייצר אצלם מערך תפיסתי ויזואלי מכוון גירוי. לדוגמא, שמות הקטגוריות בתפריטים שונים אמורים להצביע על התוכן הקטגוריאלי. הקישור הזה עוזר לייצר אצל המשתמשים מערך תפיסתי המכוון לקליטת גירויים מסוג מסוים. במידה ויוצג מידע לא תואם לשם הקטגוריה, יווצר סוג של דיסוננס בין המערך לבין הגירוי.
מערכי תפיסה לא חייבים להיות גלויים. יכולים ואכן נוצרים ללא הרף מערכי תפיסה סמויים. מערך סמוי נוצר על סמך יחסי הסתברות נלמדים לגבי המופעים של גירויים שונים. כך למשל אם נראה את תחילת המילה אב נניח כי המילה היא אבא ולא אבנים בגלל שכיחות המילה. על כן המוכנות לתפוס אבא היא גדולה יותר. למילים שכיחות יש סף זיהוי נמוך יותר ממילים נדירות. ניתן להניח כי מערך משפיע על התגובה ולא על התפיסה, כלומר המשתמשים יזהו באותה מידה את כל המילים בלא קשר למידת שכיחותן אבל יבחרו להגיב במילים שכיחות הנוחות להם להגייה יותר מאחרות.
זאת אומרת כי ככל שהגירוי המוצג שכיח יותר, כך המוכרות שלו עולה והסיכוי שלמשתמשים שלנו יש מערך תפיסה סמוי לגביו עולה.
למשל, יש סבירות גבוהה להנחה כי לאייקונים של מעטפה לדואר אלטקרוני ושל אפרכסת לטלפון יש מוכרות גבוהה יותר ומערך תפיסתי סמוי לגבי המופעים שלהם בתוכנות שונות. משום כך, מאוד מאוד קשה לשנות את האנולוגיות הללו למרות העובדה שלדואר אלטרוני אין קשר למעטפות נייר וכי טלפונים היום ברובם המוחלט הם ללא אפרכסות.
מערך משפיע גם על חלוקת השדה התפיסתי לדמות ורקע. (אשליית האישה הצעירה זקנה / אשליית ברווז ארנב). בניסוי שעשו עם התמונה של האישה הזקנה והצעירה נמצא שהנבדקים ראו את מה שנחשפו אליו לפני כן, למשל אם הראו להם תמונה של אישה צעירה הם ראו בתמונה את האישה הצעירה ולא את הזקנה ולהיפך.
הגנה תפיסתית היא במילים שסף הזיהוי שלהן עולה (מילים הקשורות לאי סיפוק הצורך). הסבר אחד לתופעת העוררות התפיסתית הוא בעל אופי הסתגלותי: ההסתגלות יעילה יותר אם אדם יבחין מהר יותר בגירויים, המספקים צורך מסוים החשוב לקיומו. אך כדי להבחין בגירויים המספקים צורך חייב האדם לתפוס אותם וגם את הגירויים הניטרליים ורק אח"כ להתעלם מהניטרליים. כך גם לגבי הגנה תפיסתית – כדי להתגונן מפני המילים המעוררות חרדה יש לסווגן תחילה כמעוררות חרדה כלומר לזהותן.
ישנה השערה שקיים מנגנון ראשוני מתווך שעל פיו הגירויים מסווגים תחילה באופן גס למספר קטן של קטגוריות כמו גירויים רלוונטיים לצורך וגירויים שאינם רלוונטיים. המיון נעשה ברמה קדם-קשבית אך עדיין בלא היכר. לאחר הסיווג הראשוני מוסבת תשומת הלב לגירויים הרלוואנטיים ועל כן מושג מידע בכמות שונה משני סוגי הגירויים. למשל סיווג הגירוי כרלוואנטי ומאיים מוביל לעלייה בתגובות הרגשיות המתבטאות בהאצת הדופק, הגברת קצב הנשימה וכדומה. גם בשלב זה עדיין לא חל היכר הגירוי, תגובות רגשיות אלה עלולות לעכב זיהוי סופי של הגירוי וכך נוצרת הגנה תפיסתית. תהליך התפיסה מורכב מרמות אחדות של סיווג שכולן (מלבד הנמוכות ביותר) מושפעות ממוטיבציה.
לפיכך, יש חשיבות גבוהה מאוד לכך שנוכל לזהות מהי המוטיבציה הנכונה של המשתמשים שלנו כי זו תקבע במידה רבה לא רק את המוכנות שלהם להשתמש במוצר אלא היא ככל הנראה תקבע מבחינה תפיסתית אלו גירויים יקלטו ואלו לא יקלטו במערכת הקשבית.
מה כל זה אומר לנו? המשמעות היא שאנחנו חייבים להכיר לעומק את רמות המוטיבציה השונות של המשתמשים שלנו כיוון שאלו בתורן משפיעות על התפיסה החזותית.
ישנם גירויים שהנבדקים לא יראו כלל וישנם כאלו שיקבלו את מירב משאבי הקשב. כל זה כאמור בכפוף למוטיבציה שלהם ולמערך התפיסתי הגלוי והסמוי שלהם. גורמים אלו לעיתים יהיו חשובים יותר מכל ייצוג ויזואלי על המסך (בהנתן מוטיבציה גבוהה לגירויים כחולים למשל, גם גירוי אדום מהבהב לא ימשוך קשב)
בניגוד למוטיבציה ולמערך תפיסתי שהם מצבים הנתונים לשינוי, סגנון קוגניטיבי הוא נטייה עקבית להשתמש באסטרטגיה מסוימת של איסוף מידע גרייתי ועיבודו. לדגמה, ישנם אנשים הנוטים לבצע בד"כ הערכות חסר של גירויים שונים: גודל של אובייקטים, איכות של סרט קולנוע וכדומה. סגנון תפיסתי הוא אפוא נטייה מוכללת מעבר לשינויים הקשורים למשימה ולגירויים. הסגנונות הקוגניטיביים הידועים הם:
תלות בשדה לעומת אי תלות בשדה
היכולת הקוגניטיבית להפריד את הגירוי מההקשר בו הוא מוצג. ישנם אנשים מאוד תלויים בשדה, זאת אומרת שכל מה שנציג להם יהיה תמיד תלוי בהקשר בו הוא מוצג (קשה להם מאוד להעביר מידע ספציפי בין סיטואציות ללא ההקשר שלו). אנשים שתלויים בשדה יתייחסו למשל לכל אתר אינטרנט וכל מוצר דיגיטאלי כמשהו חדש שיש ללמוד אותו ויעשו פחות העברות (של אייקונים, עקרונות ניווט וכו) בין מוצרים מאשר אנשים שאינם תלויים בשדה.
יש לזכור אגב שמדובר על רצף ולא על דיכטומיה, כך שאנשים יכולים להיות גבוהים או נמוכים בתכונה זו כמו גם בסגנונות האחרים.
מיצוע לעומת חידוד
מיצוע הוא סגנון קוגניטיבי שלפיו חווית התפיסה בסיום היחשפות לסדרת גירויים מאותו סוג משקפת את ממוצע הגירוי בממד מסוים, למשל, בעקבות היחשפות לסדרת צלילים בעצמות משתנות התחושה תהיה היחשפות לצליל שעצמתו היא העצמה הממוצעת של הסדרה. חידוד הוא סגנון קוגניטיבי המושפע באופן עקבי מן הגירויים האחרונים בסדרה, למשל, אם בדוגמה הקודמת היו הצלילים האחרונים חזקים התחושה תשקף זאת גם אם הצלילים הראשונים בסדרה היו חלשים.
תפיסה גלובאלית לעומת תפיסה לוקאלית
תכונות לוקאליות הן האלמנטים המרכיבים את התבנית הגדולה. קיימת קדימות לתפיסה הגלובאלית, אולם ממצא זה נכון רק בתנאים מסוימים.
סגנון קוגניטיבי זה קובע במידה רבה את היכולת של משתמשים להסתכל על התמונה הגדולה לעומת היכולת שלהם לשים לב לפרטים.
תכונות אישיות יכולות אף הן להשפיע על תהליכי התפיסה כגון:
אקסטרוורטיות ואינטרוורטיות
אקסטרוורט (אדם מוחצן) מוגדר כאדם התלוי בסביבתו החיצונית וזקוק לכמויות גרייה רבות יותר לצורך תפקוד תקין. לעומתו האינטרוורט (מופנם) הוא אדם מופנם ממנו התלוי פחות בסביבתו החיצונית וזקוק לכמויות קטנות של גרייה לצורך תפקוד תקין.
לפי תכונת האישיות הזו אפשר לבחון לאיזה פוסטים אדם ישים לב, או אילו פוסטים הוא יפרסם. למשל, אפשר להניח כי אנשים מופנמים יעקבו אחר מפורסמים ואילו אנשים מוחצנים ינסו להיות מפורסמים בעצמם (באינסטגרם). התכונה הזו גם תקבע במידת מה מה יקלט במערכת הקשבית של כל אחד מהם.